כתב וצילם נתן רועי

קול דמי אחיך

כבישי אוקראינה, שמובילים מקייב הבירה דרומה ללב העיירות היהודיות, חרוצי חורים. כמה מהם הינן גיבורות סיפוריו הנוראיים מחד גיסא וסיפוריו המצחיקים מאידך גיסא של שלום עליכם. יהופיץ היא קייב האוקראינית וכך גם העיירות שסביבה שהיוו תפאורה לסיפוריו המדהימים.

השלטים אינם מטילים ספק.

הנה הכניסה לעיירה ברדיטשב, מן העיירות החשובות ב"תחום המושב" היהודי ערב המהפכה הקומוניסטית.

זוהי העיירה שבה חי ופעל ר' לוי יצחק מברדיטשוב, מגדולי החסידות.

עיירה של קשיי יום.

אלתר דרויאנוב, שאסף את סיפורי "הבדיחה והחידוד" מביא באמצעות מהתלותיו, את הסיפור היהודי שאיננו עוד.

הנה דוגמא:

מלמד בן מלמד כתב לאביו וביקש שישלח לו קצת כסף משום שהשעה דחוקה לו. החזיר לו אביו :

-פיקח שכמותך, מה ראית לשטות זו? ממה נפשך: אם מלמד יש לו כסף, הרי יש לך כסף. ואם מלמד אין לו כסף. מהיכן יש לי כסף.

זוהי העיירה היהודית של ערבות אוקראינה, השחוק והדמע דרים בכפיפה אחת כאן.

כינוס "לימוד" לדוברי רוסית בוויניצה שבאוקראינה הוקדש לציון התאריך הנורא: מלאת שבעים שנה ל"מבצע ברברוסה". הכינוס הזה הובילני, בין היתר, בדרכים מורכבות אלה. 

ברדיטשב. אחוז המתיישבים היהודיים בעיירה היה גבוה מאד, למעלה משלושים אחוז מהמתיישבים היו יהודים.

עם פרוץ "מבצע ברברוסה", שהחודש מלאו 70 שנה לתחילתו, התרכזו בעיירות אלה למעלה ממיליון וחצי יהודים, קשיי יום בעיקר.

המספרים שמצויים ב"יד ושם" הינם כאלה :

1,532,776 יהודים שהיו 5 אחוז מכלל האוכלוסייה. 45.3 אחוזים מהיהודים דיברו אידיש ושיעור זה היה מעל הממוצע הארצי.

האידיש, אגב, הייתה מן העסיסיות שתפגשו, ואם תרצו לבחון אותה קראו את שלום עליכם ומנדלי מו"ס במקור, באידיש. והאידיש , זאת לדעת, היא שפה שמביעה את הרגשות אולי יותר מכל שפה.

טלו לדוגמא סיפור קטנטן שמופיע ב"ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב.

יהודי ניגש ביריד למקום ישיבה ליד יהודי אחר שמנמנם. הוא מתיישב ופולט: אויי וזה שלידו מרים עין אחת ואומר לו: אתה אומר לי ?

חיים יהודיים מלאים היו כאן.

היהודים היו 26 אחוזים מכלל אזרחי קייב, 33 אחוז מאזרחי אודסה, 15 אחוז מאוכלוסיית חרקוב, 18 אחוז מאוכלוסיית דנייפר-פטרובסק, 30 אחוז מאוכלוסית ז'יטומיר (עירו של ח.נ ביאליק), 37 אחוז מאוכלוסית ברדיצ'ב,.

מכאן אתה למד ש"תחום המושב" מתקופת הצאר הרוסי ואף אחרי המהפכה, היה אזור משופע באוכלוסייה יהודית שכיום איננה עוד.

כשעברתי בברדיטשוב נזכרתי בעדותה של היהודיה ראיסה שסיפרה מה אירע לה ולמשפחתה

רצח הילדים בוויניצה

כשהנהג המקומי עצר את רכבו בעיר וויניצה, מאה וחמישים ק"מ מקייב, עמדתי מול פיסת היסטוריה איומה.

מעבר לכביש היה הבונקר הקדומני של אדולף היטלר. בתווך, הייתה עיירה יהודית, "שטייטל" של ממש שנמחק מעל לפני האדמה. היום מתגוררים כאן כמה מאות יהודים. ראש העיר , וולדימיר גרויסמן, יהודי. המושל "אוהב יהודים ואוהב את ישראל", כדבריו.

ראש העיר וויניצה וולדימיר גרויסמן

חיים צ'סלר, מייסד "לימוד" לדוברי רוסית, אומר לי כי היהודים היוו 37 אחוזים מכלל האוכלוסיה בעיר זו.

היהודים הובלו, לאחר תקופה של פוגרומים מקומיים, באזור אוקראינה המערבית בעיקר, לגטו ולגיא הריגה.

ערכנו טקס זיכרון, במקום הנורא הזה, שבו נרצחו בנפרד 5000 יהודים ויותר מ- 20000 בוגרים, קשישים ונשים בעיקר.

על הילדים שנרצחו בשואה ישנם סרטים רבים. אף לא אחד מהם לא מכמיר לב, לא מועך את הבטן. והנפש רוצה לצאת ולחנוק את הרוצחים הגרמנים ועוזריהם.

הנוער והבוגרים המקומיים הגיעו על מנת להניח אבן ודובונים על המצבה לזכר הילדים.

חוקר השואה ד"ר אהרון וויס, ניצול שואה מבוריסלב האוקראינית, אומר שהנאצים לא חסכו עינויים מהקטנטנים. כל אימת שאני שומע סיפורים אלה אני נבעת.

את הילדים והמבוגרים הרגו "בבור הריגה", שיטה אהובה על הנאצים באוקראינה. כך בבאבי-יאר וכך בעיירות ובערים יהודיות.

יש המציינים שנרצחו באוקראינה כתשע מאות אלף יהודים. המספרים האחרים מדברים על יותר ממיליון וחצי יהודים, בוגרים וילדים. אחוזי הניצולים גבוהים כאן מהארצות הבלטיות ובכל זאת המספרים הינם איומים.

אלה שנותרו בחיים נושאים על גופם את הצלקות.

סיפורה של ליזה

הלכנו בשבת לבקר ניצולת שואה מוויניצה, ליזה וגנר בת השבעים ותשע. בראש המשלחת עמד בנו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, יובל רבין, שהגיע על מנת לחנוך אנדרטה לזכרו של הסבא, נחמיה רובצ'וב (רבין) בכפר האוקראיני סידרוביצ'י.

היא, הקשישה החביבה והחולנית הזאת, לא שערה כי ביום מן הימים יגיע לביתה בנו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, יובל, ובידו מתנה עבורה.

היא אחת מחמישים אלף יהודים שמקבלים ברחבי חמ"ע תמיכה של ארגון "חסד" שהוקם על ידי הג'וינט באמצעות כספי וועידת התביעות.

יובל רבין, שחגג יום הולדת חמישים ושש שנים, בשבת ה- 18 ביוני (פרשת שלח לך), נענה ברצון, בעת שנכח בכינוס "לימוד" וויניצה במלאת שבעים שנה ל"מבצע ברברוסה", להגיע לביתה הצנוע של ליזה  ווגנר, חולה במחלת פרקינסון, שבורה בגופה, כדי לברכה.

יובל רבין נותן מתנה לניצולת שואה

ליזה וגנר נולדה בכפר האוקראיני שפיקוב שבמחוז וויניצה ("האידיש שלי טובה מהרוסית שלי", היא אומרת לי באידיש של "השטייטל" היהודי שהיה כאן). במחוז ויניצה , שבו התגוררו 141,825 יהודים ערב "מבצע ברברוסה" (יצחק ארד). כשהכוחות הגרמניים הגיעו היו היא , אחותה, והוריה בחרדה. אביה החייט ואמה עקרת הבית חששו לגורלם. ביולי 1941 הם הושלכו לגטו שפיקוב. משם, הם הועברו לכפר רגוזנה ואז למחנה הריכוז פכורה שבו חיה המשפחה בתנאים איומים של רעב עד חודש מארס 1944.

עם שחרור המחנה על ידי "הצבא האדום" היא הייתה היחידה שנותרה בחיים.

מאז חודש אפריל 1944 היא התגורר בשפיקוב ואז היא נישאה למר שיפמן (ווטראן של מלחמת העולם השנייה שהיה נכה מלחמת העולם השנייה). נולדו להם שתי בנות. בשנת 1967 סיימה ליזה את בית הספר ערב ועבדה כספרית.

בתה האחת מתגוררת בנצרת עלית. "היא חולה במחלה קשה ואני בקשר טלפוני עימה. היא מתקשרת אלי כי אני לא יכולה להתקשר בשל קשיים פיסיים של ראייה" היא אומרת לי באידיש. בת אחרת מתגוררת בוויניצה. יש לה נכדים ונינים אבל היא איננה יכולה לצאת מביתה.

היום, כמו חמישים אלף יהודים ברחבי חמ"ע שמצויים במצבה, היא מקבלת סיוע כספי ושווה כסף שמאפשר לה לחיות בכבוד מאחר והגימלה שהיא מקבלת איננה מספקת.

את הסיוע היא מקבלת מארגון "חסד אמונה" במסגרת תכניות: "כרטיסי מזון", "תרופות", "סיוע ביתי".

היא גם זוכה לסיוע בכיבוס בגדיה, תיקון חפצים, שמירה על הבית, ניקוי קבוע, חימום הבית ועוד.

נציג הג'וינט במרכז ובמערב אוקראינה, אמיר בן צבי, אומר לי, כי אילולא הסיוע הזה היא לא הייתה חיה כבר כמה שנים.

ליזה וגנר, אישה נעימה ורכת מבע, נרגשת מאד, בעת שיובל רבין, שהגיע אליה ביום הולדתו כדי למסור לה מתנה.

"אני מבקש לברכך בבריאות טובה וכן את בתך החולה" הוא אומר לה באותו מבט רביני מבויש ואמפתי באמת.

סיפורי התוהו והשחוק

בדרך לעיירה איוונקובה, אני מנסה להשתחרר מהמועקה שתוקפת אותי כשאני על אדמה זו, שדמי אחי זועקים ממנה.

כאן באוקראינה, שהיו בה יותר יהודים, הייתה שלטת אמרה: "חתול ובדיחה אין להם בעלים".

ואכן, היכן שלא תתבונן תשמע בדיחות של שחוק ארוך ודמע נורא.

הבדיחה העממית היא חולי חולין-אומר דרויאנוב-כי היא מטפלת בחיי הבית, והרחוב, והשוק, שאדם חוצה בהם כל שעה "עד צווארו". ואני ממחזר לי בראש בדיחות יהודיות מאוקראינה.

בעיירה איוונקובה, על הדרך מקייב, מקבלת אותנו ראש הקהילה היהודית (50 איש) נליה וסילבנייה גריגורוביץ (ברנהולץ מבית אמה).

היא  מוליכה אותנו אל בית העלמין היהודי באיוונקובה, עיירה שבה נרצחו 360 יהודים.

איוונקובה - קבר אחים לשלוש מאות ושישים יהודים

אל הקברים, שעומדים זה ליד מאחורי גדרות ברזל, מוליכה אדמה חקלאית משער פרוץ לרוח. אף אחד איננו שומר על המקום.

קבר אחים גדול עומד בחזית מוקף גדר ועליו כתובת של "האזרחים שנרצחו על ידי הפשיסטים".

לידו קברי יהודים מקומיים. חלק מהמצבות עוטות צילומים של הנפטרים כמנהג המקום.

ויש קבר של אישה ערירית שנותרה ללא משפחה וקברה הוא חול תחוח ללא מצבה.

ראש הקהילה אומרת שאין מי שידאג לבית הקברות הזה שמרבית המצבות שלו נשדדו על ידי "הפשיסטים" שסללו עליהם כביש מקומי.

אוקראינה, כל חלק שלה, כל גרגר קרקע, ספוג בדם יהודים שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם.

איוונקובה, העיר הקטנה, שבה נרצחו כמה מאות יהודים, שכל אחד ואחד מהם עולם ומלואו. הלב בוכה על דאבדין ולא משתכחין.

ההזנחה של העבר היהודי מעציבה מאד.

בעת שאני מבקר כאן – ונושא הרצאה על יהודי-צבר-אוקראיני כ"אמיר גלבוע" למשל- אני נזכר בחליפת מכתבים איומה שבין המשורר אמיר גלבוע (ברל פלדמן) ונתן אלתרמן בראשית שנות הארבעים, עוד לפני שנודע לראשון על רצח משפחתו באוקראינה. כך הוא כתב :

"אני רואה את אבא ואמא אילמים בקיפאונם המשגע. אני שומע אנקות אחיותי המובסות. ראשי טס עם גולגולתיהם של אחי הערופים. — אני שפל מקולל משום שאני חי ורחוק מגלד דמם…לעד יקולל נוף הילדות והנעורים. מלב ישורש. לא תיקר לו האדמה שתספוג את דמם. היא לא תספגם -כל שמיים וארץ יכוסו בתו קלון עד וצבעו – הדם הטהור הקרוש".

אבל כשאני יוצא לכיכר השוק באיוונקובה אני נזכר בבדיחה שהייתה מוכרת כאן, בערבות אוקראינה, ואולי סיפרו אותה ב"שוק היהודי"-במרכז איוונקובה היכן שעומד היום בניין העיירה – שהולכת כך:

אורח התהלך ברחוב היהודים. ראה חנות ועליה שלט: כאן מוכרים מלבושי משי מכל המינים. נכנס וביקש סוודר של משי בשביל אשתו. אמרה לו החנוונית: סוודר של משי – מניין לנו? אנו, אין לנו אלא כלים משומשים למכירה.

תמה האורח:

-אם כן, שלט זה למה

הסבירה לו החנוונית :

אף הוא משומש ולמכירה עומד.

בקוראכם בדיחה זו אתם בוודאי מבינים כעת את הסיבה בעטייה כתב שלום עליכם היהודי – האוקראיני -  בסוף אחד מסיפוריו המבהילים והעצובים ביותר, החייט המכושף, את המילים שכל יהודי דובר אידיש לא מפסיק לצטט מפיו של שלום עליכם:

צחוק טוב לבריאות, רופאים ממליצים לצחוק

מסע חוויתי לפולין בעקבות מאות שנות תרבות יהודית שנקטעו באחת – 8 עד ה-15 באוגוסט 2011.

למידע נוסף

"בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה"

כנס ניגונים שני במדרשה באורנים ג'-ד' תמוז 5-6.7.11

מפגש לימודי שכולו ניגונים וחוויה, למובילי קהילות ולנגנים

השנה מוקדש הכנס ליצירתם של ר' שלמה קרליבך ודוד זהבי

למידע נוסף

מאת מאיה, משתתפת בתכנית

את השבוע האחרון שלנו ב"חוויה" בילינו בג'ורג'יה בהפעלת קמפ לילדים ונוער אפרו אמריקאים מעוטי יכולת בגילאי 5-14, שנמשך חמישה ימים  גדושי פעילויות וחוגים. זה היה שבוע מאוד שונה בשבילי ואני מאמינה שגם לחברי הקבוצה שלי מכיוון שבאמת הרגשנו שהיינו אחראים על הקמפ הזה ועל הילדים שהיו בו.

זה היה השלב שבו בעצם אנחנו קיבלנו את התפקיד של הבוגר המוביל שהיה עד אותו שבוע התפקיד של המדריכים שלנו.

בקמפ אני הייתי אחראית על הקבוצה של הכי קטנים ואני חייבת להודות שאמנם לא נבהלתי מכך שהייתי צריכה לדאוג להם מהבוקר עד הצהרים, אלא חששתי שהם לא יתחברו אלי, אבל ברגע שפגשתי אותם,  שתי ילדות כבר היו על הברכים שלי, התעסקו לי בשיער והחזיקו לי את היד במשך כל אותו שבוע.

בכל  יום התנסינו עם הילדים בדברים חדשים: חוג יצירה, מחשבים, דרמה וריקוד.החלק הכי מהנה היה ביום בו הם לימדו אותנו ריקודים שלהם, ואני ושני המדריכים האחרים שהיו איתי חזרנו לגיל 8 ונכנסנו לאוירה ילדותית וכיפית.

הרגשתי שהילדים האלה לא ישכחו את השבוע הזה, שהיה בשבילם כמו שזה היה בשבילנו, מין סוג של יציאה מהבועה בה אנו חיים.

אחת המדריכות שהייתה בקבוצה, הייתה בת 16 וסיפרה לי שהיא גם הייתה בקמפ כזה כשהיא הייתה קטנה ובגלל שזה היה כל כך משמעותי בשבילה היא חזרה כדי לעזור  לעוד ילדים לחוות את החוויה הזאת.

ביום האחרון של הקמפ, הילדים בקבוצה שלי היו במתח, כי הם הרגישו שהשבוע עומד להיגמר ואנחנו עומדים להיפרד מהם. אני זוכרת שהם שאלו אותי כל יום, כמה ימים נשארו לקמפ ואילו עוד דברים אנחנו נעשה, וכל פעם שסיפרתי להם הם התרגשו ואפשר היה לראות שהם פשוט היו מאושרים ובאמת נהנו מכל רגע.

זה היה שבוע חוויתי בכל מובן המילה ולמדתי הרבה מההדרכה ומהילדים איתם ביליתי. אני לא אשכח את זה לעולם.

 ***

פרוייקט חוויה אינטרנשיונל הוא פרוייקט משותף למגוונים – מרכזים רב תחומיים רמת השרון ול- 92Y בניו יורק ופועל במסגרת המשרד לקשרי ישראל-ניו יורק של הסוכנות היהודית  והפדרציה היהודית של ניו יורק. קבוצת חוויה אינטרנשיונל מורכבת מבני נוער מרמת השרון וארה"ב, שבמהלך הקיץ משתתפים ביחד בתוכנית בת ארבעה שבועות, שבועיים בישראל ושבועיים בארה"ב. התוכנית שמה דגש על 3 מרכיבים עיקריים: מנהיגות, זהות ועמיות יהודית והתנדבות בקהילה (תיקון עולם). בתחום המנהיגות בני הנוער עוברים סדרת מנהיגות, יומיים של הישרדות בשטח, תוכנית O.D.T וקישורים שונים לנושא המנהיגות תוך כדי ביקורים וטיולים בישראל וארה"ב (איזה סוג מנהיגות היתה במצדה, ביקור בקונגרס בוושינגטון ועוד). בתחום הזהות היהודית והעמיות היהודית חווים בני הנוער קבלות שבת, הבדלה קהילתית, דיונים על זהות יהודית ומה מחבר ביניהם כיהודים בישראל וארה"ב. בתחום תיקון העולם מתנדבים בני הנוער בפרוייקטים שונים בישראל ובארה"ב.

שיא התוכנית הוא התנדבות של בני הנוער למשך 5 ימים והפעלת מחנה קיץ לילדים אפרו-אמריקאים מרקע סוציו אקונומי נמוך בסוואנה ג'ורג'יה. המחנה, שנקרא Camp Lighthouse, לא היה מתקיים לולא התנדבותם של בני הנוער, והילדים המשתתפים בו לא היו חווים את חוויית מחנה הקיץ לולא התנדבות זאת. למחנה מגיעים 50-70 ילדים ובני נוער, שעבורם זוהי הזדמנות חד פעמית לצאת למחנה מעין זה. בני הנוער מתוכנית חוויה מפעילים את המחנה כולו, כאשר הצוות הבוגר נמצא ברקע ומסייע בלבד. בדרך זו חווים בני הנוער את אלמנט ההתנדבות וכמובן את אלמנט התרומה וההתנדבות. הסיפורים רבים ומרגשים ונוצר קשר חם ומשמעותי בין הילדים מסוואנה ובני הנוער מחוויה. עבור חלק מהילדים, זוהי אחת הפעמים היחידות שהם נתקלים ביחס חם ואוהב ומרגש לראות את הילדים שנתלים על זרועות בני הנוער, מחבקים אותם וכמהים ליחס חם ומפרגן.

טבע עברי מזמינה לערב לימוד ואסיפה כללית

ביום שלישי י"ט בסיון תשע"א – 21.6.2011

במרכז לחקר ציפורי ירושלים

לפרטים נוספים

בית מדרש אלול שמח להזמינכם לכנס השנתי, לחגיגת לימוד ותרבות.

• לפרטים נוספים והרשמה

הפרויקט מתקיים זו השנה השנייה ב"נווה ארזים" ובו שותפות קהילת Kings Bay מניו-יורק ואקדמיית יאנוש קורצ'אק במינכן. בחודש האחרון נפגשו משתתפי התכנית, כ-60 איש, במינכן, לאחר שבנובמבר 2010 התארחו בארץ המשתתפים ממינכן ומניו-יורק.

מטרת התכנית היא לחשוף את המשתתפים (הורים לילדים בגילאי היסודי לרוב) לתכנים של זהות יהודית ובאמצעותם ליצור מנהיגות קהילתית ויצירת קשר עם התפוצות. משתתפי התכנית הם זוגות אשר מגיעים למפגשים אחת לשבועיים, שבהם הם נחשפים לתכנים שונים בדגש על טקסי חיים במסורת היהודית.

כל משתתפי המשלחת נחשפו לקהילה היהודית בגרמניה, על כל רבדיה, עסקו רבות בשאלה כיצד ואיך נראים חיי היהודים במינכן, כיצד הם מלמדים את ילדיהם את נושא השואה וכיצד משמרים את המסורת היהודית. בנוסף לכך, ביקרה המשלחת גם במחנה הריכוז דכאו, שם פגשו ניצול שואה ובן שאביו היה נאצי, שנולדו באותו היער ובאותה השנה. מפגש טעון ומרתק, שהעלה המון שאלות, קשיים והתלבטויות. שיא הביקור בדכאו היה בעת טקס הזיכרון שערכה המשלחת. נציגים מכל קבוצה אמרו קדיש, הקריאו סיפורים וקטעי קריאה וסיפרו סיפורים אישיים ומרגשים.

כל משתתפי המשלחת זכו לראות ולחוות את חיי היהודים בגרמניה, הן באמצעות הסיורים והביקור בקהילה היהודית, במוזיאון ובבית הכנסת היהודי הגדול והן מהשיחות הרבות שניהלו עם חבריהם מהקבוצה הגרמנית.

בשנה הבאה תפתח קבוצה נוספת במרכז הקהילתי נווה ארזים והיא תשמש לקבוצה הנוכחית כ"אחות קטנה", במקביל משתתפי התוכנית של השנה הנוכחית ימשיכו לפעול אף הם.

הפרויקט הוא בשיתוף הסוכנות היהודית – המשרד לקשרי ישראל ניו-יורק ופדרציית ניו יורק.

כשאני הולך אל יומי אני מזמזם לי. הנה אחד מזימזומי

הרבי נחמן מברסלב אומר שאדם חייב לכפות על עצמו שמחה גם אם רוחו נכאה לפעמים כדי להפוך את השמחה להרגל. וחייו יהיו הרגל. בשמחה. ביננו, האלטרנטיבה, עצב, גרועה הרבה יותר.

בבוקר אדם אומר:

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר נתן לשכוי בינה לבחין בין יום ובין לילה"

בליקוטי הלכות, שכתב ר' נתן מברסלב, תלמידו המובהק ביותר של ר' נחמן מברסלב, בהלכות ברכת השחר (הלכה ג' אות י"א ), מבהיר "הברסלבער", כי ההבחנה בין יום לילה היא האבחנה בין חושך לאור "שהוא בבחינת ההבחנה בין האמת לשקר" והוא ממשיך:

"זה השקר הוא בחינת חושך דמחשיך אנפי ברייתא על ידי השקר עד שטועין ומחליפין אמת בשקר ושקר באמת ומחליפין וממירין רע בטוב וטוב ברע ושמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מתוק למר ומר למתוק, כמו עכשו בדור הזה שנתקיים ותשלך אמת ארצה והאמת נעדרת ונעשה עדרים עדרים של אמת עד שקשה מאד להבחין בין האמת לשקר ….אבל עיקר ההבחנה הוא בלב לכל חד כפום מה דמשער בלביה הוא יכול להבחין בין יום ובין לילה בין אור לחושך"

והחידוש הנפלא הוא ששכוי, בניגוד לפירוש שמדובר בעוף, אזי שכוי הינו שם נרדף ל"לב", לב אדם, שמבחין בין יום ללילה ובין שקר לאמת.

המשורר הישראלי הנפלא עזרא זוסמן מתאר את רגע ההבחנה בין אמת לשקר כרגע הבריאה בעיני המתבונן:

קסום עקבתי מבלי נוע/
איך היא יורדת עד דכא./
אין הנשמה שקעה שקוע/
בין הצלעות של הבקעה//

זה רגע קסום, כשאדם רואה את האמת שלו, את האמת שבליבו. ואז המתוק – מתוק והמר – מר.

הרמב"ם בהלכות דעות (משנה תורה) מבהיר כי חליו של אדם ניכר כשהמר מתוק והמתוק מר. זה.

כלומר: כשלב האדם מקבל מבוראו, ממחוללו, את אותה אמת שהיא שלו, אזי באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.

שהרי אין כמו להגיע אל האמת ואז החיים, בראשית היום, מצביעים, כל בוקר מחדש, את האמת לכל היום למחרת וליום שאחריו.

והבריאה הזאת, של האמת, של החדש, הינה קסם, פלא של ממש.

ראו איך מבהיר זאת המשורר עזרא זוסמן :

סוף סוף ידעתי : נשמה היא /
המרחפת על בקעה/
מרחפת כמלכות שמיים/
שלא ירדנו לעומקה//

למידע נוסף