כתב וצילם נתן רועי
קול דמי אחיך
כבישי אוקראינה, שמובילים מקייב הבירה דרומה ללב העיירות היהודיות, חרוצי חורים. כמה מהם הינן גיבורות סיפוריו הנוראיים מחד גיסא וסיפוריו המצחיקים מאידך גיסא של שלום עליכם. יהופיץ היא קייב האוקראינית וכך גם העיירות שסביבה שהיוו תפאורה לסיפוריו המדהימים.
השלטים אינם מטילים ספק.
הנה הכניסה לעיירה ברדיטשב, מן העיירות החשובות ב"תחום המושב" היהודי ערב המהפכה הקומוניסטית.
זוהי העיירה שבה חי ופעל ר' לוי יצחק מברדיטשוב, מגדולי החסידות.
עיירה של קשיי יום.
אלתר דרויאנוב, שאסף את סיפורי "הבדיחה והחידוד" מביא באמצעות מהתלותיו, את הסיפור היהודי שאיננו עוד.
הנה דוגמא:
מלמד בן מלמד כתב לאביו וביקש שישלח לו קצת כסף משום שהשעה דחוקה לו. החזיר לו אביו :
-פיקח שכמותך, מה ראית לשטות זו? ממה נפשך: אם מלמד יש לו כסף, הרי יש לך כסף. ואם מלמד אין לו כסף. מהיכן יש לי כסף.
זוהי העיירה היהודית של ערבות אוקראינה, השחוק והדמע דרים בכפיפה אחת כאן.
כינוס "לימוד" לדוברי רוסית בוויניצה שבאוקראינה הוקדש לציון התאריך הנורא: מלאת שבעים שנה ל"מבצע ברברוסה". הכינוס הזה הובילני, בין היתר, בדרכים מורכבות אלה.
ברדיטשב. אחוז המתיישבים היהודיים בעיירה היה גבוה מאד, למעלה משלושים אחוז מהמתיישבים היו יהודים.
עם פרוץ "מבצע ברברוסה", שהחודש מלאו 70 שנה לתחילתו, התרכזו בעיירות אלה למעלה ממיליון וחצי יהודים, קשיי יום בעיקר.
המספרים שמצויים ב"יד ושם" הינם כאלה :
1,532,776 יהודים שהיו 5 אחוז מכלל האוכלוסייה. 45.3 אחוזים מהיהודים דיברו אידיש ושיעור זה היה מעל הממוצע הארצי.
האידיש, אגב, הייתה מן העסיסיות שתפגשו, ואם תרצו לבחון אותה קראו את שלום עליכם ומנדלי מו"ס במקור, באידיש. והאידיש , זאת לדעת, היא שפה שמביעה את הרגשות אולי יותר מכל שפה.
טלו לדוגמא סיפור קטנטן שמופיע ב"ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב.
יהודי ניגש ביריד למקום ישיבה ליד יהודי אחר שמנמנם. הוא מתיישב ופולט: אויי וזה שלידו מרים עין אחת ואומר לו: אתה אומר לי ?
חיים יהודיים מלאים היו כאן.
היהודים היו 26 אחוזים מכלל אזרחי קייב, 33 אחוז מאזרחי אודסה, 15 אחוז מאוכלוסיית חרקוב, 18 אחוז מאוכלוסיית דנייפר-פטרובסק, 30 אחוז מאוכלוסית ז'יטומיר (עירו של ח.נ ביאליק), 37 אחוז מאוכלוסית ברדיצ'ב,.
מכאן אתה למד ש"תחום המושב" מתקופת הצאר הרוסי ואף אחרי המהפכה, היה אזור משופע באוכלוסייה יהודית שכיום איננה עוד.
כשעברתי בברדיטשוב נזכרתי בעדותה של היהודיה ראיסה שסיפרה מה אירע לה ולמשפחתה
רצח הילדים בוויניצה
כשהנהג המקומי עצר את רכבו בעיר וויניצה, מאה וחמישים ק"מ מקייב, עמדתי מול פיסת היסטוריה איומה.
מעבר לכביש היה הבונקר הקדומני של אדולף היטלר. בתווך, הייתה עיירה יהודית, "שטייטל" של ממש שנמחק מעל לפני האדמה. היום מתגוררים כאן כמה מאות יהודים. ראש העיר , וולדימיר גרויסמן, יהודי. המושל "אוהב יהודים ואוהב את ישראל", כדבריו.
ראש העיר וויניצה וולדימיר גרויסמן
חיים צ'סלר, מייסד "לימוד" לדוברי רוסית, אומר לי כי היהודים היוו 37 אחוזים מכלל האוכלוסיה בעיר זו.
היהודים הובלו, לאחר תקופה של פוגרומים מקומיים, באזור אוקראינה המערבית בעיקר, לגטו ולגיא הריגה.
ערכנו טקס זיכרון, במקום הנורא הזה, שבו נרצחו בנפרד 5000 יהודים ויותר מ- 20000 בוגרים, קשישים ונשים בעיקר.
על הילדים שנרצחו בשואה ישנם סרטים רבים. אף לא אחד מהם לא מכמיר לב, לא מועך את הבטן. והנפש רוצה לצאת ולחנוק את הרוצחים הגרמנים ועוזריהם.
הנוער והבוגרים המקומיים הגיעו על מנת להניח אבן ודובונים על המצבה לזכר הילדים.
חוקר השואה ד"ר אהרון וויס, ניצול שואה מבוריסלב האוקראינית, אומר שהנאצים לא חסכו עינויים מהקטנטנים. כל אימת שאני שומע סיפורים אלה אני נבעת.
את הילדים והמבוגרים הרגו "בבור הריגה", שיטה אהובה על הנאצים באוקראינה. כך בבאבי-יאר וכך בעיירות ובערים יהודיות.
יש המציינים שנרצחו באוקראינה כתשע מאות אלף יהודים. המספרים האחרים מדברים על יותר ממיליון וחצי יהודים, בוגרים וילדים. אחוזי הניצולים גבוהים כאן מהארצות הבלטיות ובכל זאת המספרים הינם איומים.
אלה שנותרו בחיים נושאים על גופם את הצלקות.
סיפורה של ליזה
הלכנו בשבת לבקר ניצולת שואה מוויניצה, ליזה וגנר בת השבעים ותשע. בראש המשלחת עמד בנו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, יובל רבין, שהגיע על מנת לחנוך אנדרטה לזכרו של הסבא, נחמיה רובצ'וב (רבין) בכפר האוקראיני סידרוביצ'י.
היא, הקשישה החביבה והחולנית הזאת, לא שערה כי ביום מן הימים יגיע לביתה בנו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, יובל, ובידו מתנה עבורה.
היא אחת מחמישים אלף יהודים שמקבלים ברחבי חמ"ע תמיכה של ארגון "חסד" שהוקם על ידי הג'וינט באמצעות כספי וועידת התביעות.
יובל רבין, שחגג יום הולדת חמישים ושש שנים, בשבת ה- 18 ביוני (פרשת שלח לך), נענה ברצון, בעת שנכח בכינוס "לימוד" וויניצה במלאת שבעים שנה ל"מבצע ברברוסה", להגיע לביתה הצנוע של ליזה ווגנר, חולה במחלת פרקינסון, שבורה בגופה, כדי לברכה.
יובל רבין נותן מתנה לניצולת שואה
ליזה וגנר נולדה בכפר האוקראיני שפיקוב שבמחוז וויניצה ("האידיש שלי טובה מהרוסית שלי", היא אומרת לי באידיש של "השטייטל" היהודי שהיה כאן). במחוז ויניצה , שבו התגוררו 141,825 יהודים ערב "מבצע ברברוסה" (יצחק ארד). כשהכוחות הגרמניים הגיעו היו היא , אחותה, והוריה בחרדה. אביה החייט ואמה עקרת הבית חששו לגורלם. ביולי 1941 הם הושלכו לגטו שפיקוב. משם, הם הועברו לכפר רגוזנה ואז למחנה הריכוז פכורה שבו חיה המשפחה בתנאים איומים של רעב עד חודש מארס 1944.
עם שחרור המחנה על ידי "הצבא האדום" היא הייתה היחידה שנותרה בחיים.
מאז חודש אפריל 1944 היא התגורר בשפיקוב ואז היא נישאה למר שיפמן (ווטראן של מלחמת העולם השנייה שהיה נכה מלחמת העולם השנייה). נולדו להם שתי בנות. בשנת 1967 סיימה ליזה את בית הספר ערב ועבדה כספרית.
בתה האחת מתגוררת בנצרת עלית. "היא חולה במחלה קשה ואני בקשר טלפוני עימה. היא מתקשרת אלי כי אני לא יכולה להתקשר בשל קשיים פיסיים של ראייה" היא אומרת לי באידיש. בת אחרת מתגוררת בוויניצה. יש לה נכדים ונינים אבל היא איננה יכולה לצאת מביתה.
היום, כמו חמישים אלף יהודים ברחבי חמ"ע שמצויים במצבה, היא מקבלת סיוע כספי ושווה כסף שמאפשר לה לחיות בכבוד מאחר והגימלה שהיא מקבלת איננה מספקת.
את הסיוע היא מקבלת מארגון "חסד אמונה" במסגרת תכניות: "כרטיסי מזון", "תרופות", "סיוע ביתי".
היא גם זוכה לסיוע בכיבוס בגדיה, תיקון חפצים, שמירה על הבית, ניקוי קבוע, חימום הבית ועוד.
נציג הג'וינט במרכז ובמערב אוקראינה, אמיר בן צבי, אומר לי, כי אילולא הסיוע הזה היא לא הייתה חיה כבר כמה שנים.
ליזה וגנר, אישה נעימה ורכת מבע, נרגשת מאד, בעת שיובל רבין, שהגיע אליה ביום הולדתו כדי למסור לה מתנה.
"אני מבקש לברכך בבריאות טובה וכן את בתך החולה" הוא אומר לה באותו מבט רביני מבויש ואמפתי באמת.
סיפורי התוהו והשחוק
בדרך לעיירה איוונקובה, אני מנסה להשתחרר מהמועקה שתוקפת אותי כשאני על אדמה זו, שדמי אחי זועקים ממנה.
כאן באוקראינה, שהיו בה יותר יהודים, הייתה שלטת אמרה: "חתול ובדיחה אין להם בעלים".
ואכן, היכן שלא תתבונן תשמע בדיחות של שחוק ארוך ודמע נורא.
הבדיחה העממית היא חולי חולין-אומר דרויאנוב-כי היא מטפלת בחיי הבית, והרחוב, והשוק, שאדם חוצה בהם כל שעה "עד צווארו". ואני ממחזר לי בראש בדיחות יהודיות מאוקראינה.
בעיירה איוונקובה, על הדרך מקייב, מקבלת אותנו ראש הקהילה היהודית (50 איש) נליה וסילבנייה גריגורוביץ (ברנהולץ מבית אמה).
היא מוליכה אותנו אל בית העלמין היהודי באיוונקובה, עיירה שבה נרצחו 360 יהודים.
איוונקובה - קבר אחים לשלוש מאות ושישים יהודים
אל הקברים, שעומדים זה ליד מאחורי גדרות ברזל, מוליכה אדמה חקלאית משער פרוץ לרוח. אף אחד איננו שומר על המקום.
קבר אחים גדול עומד בחזית מוקף גדר ועליו כתובת של "האזרחים שנרצחו על ידי הפשיסטים".
לידו קברי יהודים מקומיים. חלק מהמצבות עוטות צילומים של הנפטרים כמנהג המקום.
ויש קבר של אישה ערירית שנותרה ללא משפחה וקברה הוא חול תחוח ללא מצבה.
ראש הקהילה אומרת שאין מי שידאג לבית הקברות הזה שמרבית המצבות שלו נשדדו על ידי "הפשיסטים" שסללו עליהם כביש מקומי.
אוקראינה, כל חלק שלה, כל גרגר קרקע, ספוג בדם יהודים שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם.
איוונקובה, העיר הקטנה, שבה נרצחו כמה מאות יהודים, שכל אחד ואחד מהם עולם ומלואו. הלב בוכה על דאבדין ולא משתכחין.
ההזנחה של העבר היהודי מעציבה מאד.
בעת שאני מבקר כאן – ונושא הרצאה על יהודי-צבר-אוקראיני כ"אמיר גלבוע" למשל- אני נזכר בחליפת מכתבים איומה שבין המשורר אמיר גלבוע (ברל פלדמן) ונתן אלתרמן בראשית שנות הארבעים, עוד לפני שנודע לראשון על רצח משפחתו באוקראינה. כך הוא כתב :
"אני רואה את אבא ואמא אילמים בקיפאונם המשגע. אני שומע אנקות אחיותי המובסות. ראשי טס עם גולגולתיהם של אחי הערופים. — אני שפל מקולל משום שאני חי ורחוק מגלד דמם…לעד יקולל נוף הילדות והנעורים. מלב ישורש. לא תיקר לו האדמה שתספוג את דמם. היא לא תספגם -כל שמיים וארץ יכוסו בתו קלון עד וצבעו – הדם הטהור הקרוש".
אבל כשאני יוצא לכיכר השוק באיוונקובה אני נזכר בבדיחה שהייתה מוכרת כאן, בערבות אוקראינה, ואולי סיפרו אותה ב"שוק היהודי"-במרכז איוונקובה היכן שעומד היום בניין העיירה – שהולכת כך:
אורח התהלך ברחוב היהודים. ראה חנות ועליה שלט: כאן מוכרים מלבושי משי מכל המינים. נכנס וביקש סוודר של משי בשביל אשתו. אמרה לו החנוונית: סוודר של משי – מניין לנו? אנו, אין לנו אלא כלים משומשים למכירה.
תמה האורח:
-אם כן, שלט זה למה
הסבירה לו החנוונית :
אף הוא משומש ולמכירה עומד.
בקוראכם בדיחה זו אתם בוודאי מבינים כעת את הסיבה בעטייה כתב שלום עליכם היהודי – האוקראיני - בסוף אחד מסיפוריו המבהילים והעצובים ביותר, החייט המכושף, את המילים שכל יהודי דובר אידיש לא מפסיק לצטט מפיו של שלום עליכם:
צחוק טוב לבריאות, רופאים ממליצים לצחוק
